הבנדוד שבא בחנוכה

על משפחת הסופגניות, וגם סיפור קטן מהמשפחה שלי הפרטית.

קצת על הייחוס המשפחתי:

במשפחת הסופגניות יש את הסופגניה הווזווזית, שבגלל צורתה והאופי המוגדר והמסודר שלה, אפשר לייצר אותה בפס ייצור.  כיוון שכל הסופגניות מהז'אנר הזה זהות זו לזו, אפשר גם לשים עליהן מחיר ולהגיד: סופגניה בשני שקל שלוש בחמש. לכן היא הנפוצה ביותר במרכולים, ומופיעה בשווקים מייד כשמסתיימות ההקפות של שמחת תורה והשפריצים של שמחת בית השואבה.

איך יודעים שעוד מעט כבר חנוכה? - לפי הסופגניות שמוכרים בכל מקום.

יש למשפחה גם בן הדוד מאמריקה, המכונה דונאט.  באמריקה דונאט הוא מעדן יומיומי שזוללים אותו בלי להרגיש ביחד עם הקפה של הבוקר. הוא אמריקאי: הוא עגול בצורתו - אבל אין מרובע ממנו באופיו. בעוד שאת סופגניות ארצנו מטגנים, את הדונאט מייצרים. יש בו כמות קבועה של שמן, כמות קבועה ומדוייקת של סוכר,חומרי שימור וחומרי טעם וריח. הוא תמיד במשקל קבוע, ואם רוצים יש עליו תוספת, שגם היא מדודה להפליא. הוא תוצר של הנדסה, מחקר ופיתוח, יש בו את החומרים שיגרמו לך לחסל סופגניה שלמה ולהרגיש, שבא לך רק עוד ביס אחד. בניגוד לגרסאות המקומיות, יש לו חיי מדף ארוכים, ואפשר לאכול אותו קר גם בכל השבוע שאחרי.

למי שלא התנסה בזה, הדונאט הוא האח המתוק של ההמבורגר האמריקאי.

כשסיפרתי לקולגות שלי מאמריקה שבחג חנוכה אין חופש מהעבודה, ונהוג לאכול סופגניות, הם אמרו לי שאם ככה, אז אצלם חנוכה כל השנה...

הספינג', הוא בן הדוד הפרענק של הסופגניה הווזווזית והדונאט האמריקאי

כמו הסופגניה, גם אותו עושים מקמח ושמרים, ואת שניהם מטגנים בשמן עמוק, אבל כאן נגמר הדמיון.

בניגוד אליה הוא פראי, הוא לא נמדד בכמויות מדוייקות, והוא לא נקרץ במכשירים שמשווים לו צורה אחידה.

והכי חשוב, אף אחד לא מזריע אותו במזרק של ריבה אדומה.

הוא גם בשום אופן לא דומה לבן הדוד מאמריקה, למרות החור שיש לו באמצע. אין לו חיי מדף בכלל: יש לאכול אותו חם, ומרגע שהתקרר אינו ראוי יותר למאכל אדם. לכל ספינג' יש את הגודל שלו והצורה המיוחדת לו, שנקבעת ברגע שבו צובטים אותו מהגוש של הבצק ומהאופן שבו נפל לשמן הרותח.

לספינג' יש עוד כמה אחים ובני דודים:

בורמילוס, שהוא בן בס"ט מהבלקן ,

זלאבייה שהגיעה ממצרים ולבנון ומכינים אותה גם בתימן,

לוקומדס היא אחותה התאומה של הזלאבייה מייוון

ויש גם את הדבלה,  הטוניסאית שבכלל לא נראית כמו סופגניה, אלא כמו שושנה

את המתכון שאני עומד להביא לכם, הוא ללא מוצרי חלב מפאת הטבעונות, ואם שומרים, אז גם מפאת הכשרות

אז ככה:

קילו אחד של קמח (כן. קמח לבן. מי שיעשה עם קמח מלא, דמו בראשו)

50 גרם של שמרים (אני שמתי קצת יותר משתי כפות של שמרים יבשים. מי שרוצה, שימדוד 50 גרם)

כפית מלח שמודדים אותה על כף היד

שלושת רבעי כוס סוכר (כן, סוכר לבן, למי שעושה את עצמו שלא הבין…)

את הקמח מנפים לתוך קערה. מי ששומר כשרות חייב לנפות מחשש תולע. מי שלא שומר כשרות חייב לנפות כדי לאוורר את הקמח שהיה חנוק בתוך שקית סגורה כבר כמה חודשים ומגיע לו קצת לנשום.

לתוך הקמח מערבבים את המלח ואת הסוכר. הסוכר הוא החבר של השמרים, אבל המלח הורג אותם. לכן את המלח מערבבים כמו שוטרים בהפגנה של שלום עכשיו - שיפקח עליהם, אבל בלי אלימות בבקשה.

בתוך הקערה עושים בור גדול ויוצקים לתוכו שלוש וחצי כוסות של מים. בגרסאות לא טבעוניות, מחליפים את אחת הכוסות בגביע של יוגורט.

מערבבים מבפנים החוצה בעזרת מטרף. בצורה כזו מתקבל בצק במינימום לכלוך על הידיים, אבל לא לצפות שייצא לכם בצק של לחם. הבצק של הספינג' הוא נוזלי, רך ודביק עד הסוף.

כשהגעתם לבצק שהוא עדיין נוזלי ודביק, אבל פחות או יותר אחיד, אפשר לעצור ולהניח לו לאיזה חצי-שעה-שעה לתפוח ולהכפיל נפח.

אחר כך צריך ללוש אותו שוב, להוציא ממנו את כל הנפיחות הלא צנועה שנכנסה בו בזמן שהנחתם לו בצד.

מי שלא מסתדר עם הדביקות, יכול לקמח קצת את הידיים, אבל לא להגזים. עכשיו נותנים לו עוד פעם לנוח ולתפוח בצד לחצי-שעה-שעה.

בזמן שהוא נח, אפשר להכין סירופ. בניגוד לחברתו הווזווזית, הוא לא מסכים שיעבדו עליו ויתקעו לו ריבה זולה מאחורה. את הספינג', הנסיך, מפנקים בסירופ מיוחד:

חצי כוס סוכר, חצי כוס דבש וחצי כוס מים. מי שנצמד למתכונים המסורתיים מוסיף מי וורדים. את כל זה מרתיחים בסיר קטן עד שנהיה קרמל דליל.

בווריאציה הטבעונית הקיצונית משתמשים בסילאן במקום דבש, אבל זה לא אותו דבר.

אשכנזים מתחזים כמוני משתמשים בתמצית ווניל וקצת קוניאק - זה נותן טוויסט נפלא. תנסו.

מחממים שמן עמוק בסיר רחב, ומכינים בצד צלוחית קטנה של שמן קר, בשביל לשמן את הידיים.

עכשיו הכל מוכן לאקט שילדים זוכרים אותו כל החיים:

משמנים את הידיים, צובטים חופן של בצק. בלי ללוש, בלי לשוות לו צורה מיוחדת, ככה, כמו שהוא, דוחפים לו אצבע שיהיה לו חור, וזורקים לשמן הרותח. ככל שתעשו את הפעולה הזו יותר בזריזות תזכו לאמון הקהל שאכן עשיתם את המתכון הזה מילדות, גם אם גדלתם במשפחה אשכנזית טהורה.

בתוך השמן הספינג' מתנפח מייד, ואחרי רגע קצר הוא מוכן להתהפך - אז תהפכו אותו. כשהוא שחום משני הצדדים להוציא אותו עם כף מחוררת ישר לתוך מסנן גדול, שיאפשר לו להתקרר קצת, ולאזן את כמות השמן הספוגה בו.

בוזקים לו מעליו אבקת סוכר - וזה מנהג שהשתרש דווקה מעדות המזרח של אירופה.

את הספינג'ים המוכנים מניחים על השולחן עם צלוחית של סירופ בצד, ומדליקים נרות של חנוכה.

ספינג', כאמור, אוכלים אותו מייד כשהוא התקרר מספיק  ואפשר לאכול. לא לחכות. ספינג' שהתקרר לגמרי (למשל, למחרת בבוקר) כבר אינו ראוי למאכל אדם.

אי אפשר בלי סיפור, אז הנה סיפור שסיפרה לי אמא:

אמא שלי גדלה בקיבוץ של פעם פעם. הסיפור הזה שייך לעומק המאה הקודמת.

כשהייתה נערה, צורפו אל הכיתה שלה שנים מעליית הנוער. הם היו צפון אפריקאים, או בלשון המכובסת של אותה תקופה, הם היו "משלהם"

אחד מהם היה יפה וגבוה, עלם חמודות.

הוא ידע כל כך יפה לרקוד…. כל הבנות רק רצו לרקד אותו ("ככה קראו לזה ...").

כשהגיע חנוכה, הוא הודיע שהוא יכין את הסופגניות כמו שהיו מכינים שם, אצלו בבית.

בני הכיתה התגייסו מייד וסחבו שק של קמח מהמטבח של הקיבוץ, ועוד כמה מצרכים עליהם כבר סיפרתי לכם.

אותו בחור, שידע, כאמור, לרקוד נפלא - לש והכין קערה ענקית של בצק. פיילה עגולה של שמן הניחו על המדורה בערב, והבחור חפן צרורות של בצק, צבת חור באצבע בכל אחד מהם וזרק לשמן הרותח.

וכך ישבו סביב המדורה כל הלילה ולעסו ספינג'ים:

הבנות שקיוו  להיות האחרונה שתשאר עם הבחור כדי לרקד אותו ("ככה קראו …")

הבנים שלא חשבו לרגע שהם צריכים להשאיר לו את כל הבמה

והרקדן, שטעה בכמויות, והכין בצק שהספיק לכל הלילה.

בכל אופן, היום, כשהכנו את הספינג' שלנו, ניצת בעיניה של סבתא איזה ניצוץ, לזכר אותו ליל סופגנים שלא ישכך…